"לפעמים, כשהמלצה היא כה חד משמעית, מוטב לפתוח איתה:
הקריאה בספר בואי דודה, נרקוד כל כך מהנה ומרתקת, שאתה נשאר רעב גם אחרי שכילית בשקיקה את 374 עמודיו היפים...
זה ספר שאורז לתוכו הרבה מעבר לסיפור הפרטי, ומדבר לאינספור ביוגרפיות של בתי אב אחרים, שגדלו בהתיישבות להורים שעלו - כמו מריקה שבאה מבולגריה - מארצות אחרות. סיפורם של מקומות קטנים ויצרים גדולים, ואנשים שנקרעו צעירים מדי מתוך ביוגרפיה אחת אל ביוגרפיה אחרת, טעמים וריחות שנגררו מנופים אחרים אל הנוף הקשה של הארץ. חשבון של חיים מבטיחים, שהוכרעו בחרדות, החמיצו את האהבה, והתקשו לבטא אותה כלפי ילדיהם.
ועכשו, מאוחר מדי להתחרט ואין זמן לתקן באמת. ואולי לא, כי בא הדור הבא וכותב על זה ספר, שיש בו השלמה ובחירה - ולקח שבא מאהבה.
בואי דודה, נרקוד הוא ספר מקסים... כשרון הכתיבה ניתז ממנו כמו שמפניה ישנה שהפקק שלה נשלף בבת אחת: זה חי, זה נושם, זה מבעבע ומלא ברסיסים מרגשים..."
יעל גבירץ, ידיעות אחרונות
"איך מתאהבים? פוגשים את מריקה בואנודיה, שמטילה בכם מכת ברק מהעמוד הראשון,לופתת בגרון ובלב, ולא מניחה לסרעפת עד העמוד האחרון...
בואי דודה, נרקוד רומן ביכורים מהנפלאים שנכתבו כאן על ידי סופרת מתחילה וכבר בעלת קול מובהק וצלול משלה,
מוכשרת באופן נפשע...
מירי פז, גלובס
"בסגנון כתיבה אותנטי, נושם וחי, המתובל בשפע עצום של ביטויים בלדינו, ספניולית
ובולגרית – חגיגה מוזיקלית לשונית בפני עצמה, הצליחה מלכה אדלר, ברגישות ובהומור, לשרטט דיוקן נשי ודיוקן של תקופה באופן אנושי חם וכובש לב. חוויית קריאה מצחיקה עד דמעות ומענגת."
מאיה לוי-ירון, הארץ
"...מעבר לעלילה העשירה, ההישג העיקרי של אדלר הוא יצירתה של דמות עקבית, בעלת שפה
משלה, חיה ותוססת, שצובעת את דפי הספר בותנטיות אמיתית וכנה, ללא צרימות או זיופים.
לשונה של מריקה, המנומרת בביטוים ובמילים מהשפה הבולגרית, מהוה תענוג רב עוצמה.
בואי דודה נרקוד שייך לזן חדש של ספרות אותנטית שמסתמנת אצל יוצרות מקור מתחילות.
זה ספר ללא הצבעוניות הזועקת והרעשנית, המאפיינת רבים מספרי הזכרונות ה'אקזוטיים',
שהתימרו להביא אל מדף הספרים המקומי את העושר של מרקם החיים בארצות המגרב.
הוא נקי מכל 'קולוניאליזם' ספרותי ומצליח לעקוף את המוקשים הברורים של העליצות
ה'עממית' לטובת תיעוד אמיתי של חוויותיהם של עולי בולגריה בארץ. הוא מייצג אותם בכבוד, באמצעות גיבורה מרשימה, מכמירה ומעוררת הערצה."
נועה מנהיים, ידיעות אחרונות
דברים שכתבה עליזה ציגלר העורכת הראשית של הוצאת פרוזה – ידיעות אחרונות בהקדמה לספר איצ'ו וברנרד:
…"בספר הזה נעשתה החלטה. החלטה אמיצה – ללכת עם הדברים עד הסוף. לא לחסוך בתיאורים. לא לוותר על פרטי הפרטים. אלה שכאשר אתה קורא אותם אתה פתאום מבין מה זאת אומרת "היו שם כינים". כי אתה כמעט מרגיש אותן מטיילות על גופך. וזה כמובן החלק הקל"…
…"איצ'ו וברנרד שרדו כדי לספר את סיפורם. מלכה אדלר היא שליחתם של הניצולים האלה עלי האדמות, ולספר שכתבה, בכשרון מספר מופלא כל-כך, יש חשיבות עצומה. יש לדעתי גם ייחוד בעובדה שהספר הזה נכתב בידי סופרת, שדווקא לא היתה שם. זה ספר שכולנו צריכים לקרוא, לקרוא כדי לדעת". …"
..."קראו את הספר הזה. הוא קשה, מרתק, מטלטל, מרעיד – אבל זו חובה. לא פחות".
היינו אחד בשביל השני כמו פנס קטן בתוך החושך הגדול
"קשה מאוד לכתוב על הספר הזה, גם למי שצבר במשך עשרות שנים קילומטראז' הגון של קריאת ספרי שואה – זיכרונות, ספרות, תיעוד ועיון. ובכל זאת, אי-אפשר להניח את הספר מן היד, והקריאה שואבת את הקורא והופכת להכרחית, בחינת אם הם עברו את הדברים הנוראים האלה, המעט שמגיע להם מאתנו הוא לדעת, להכיר במה שעבר עליהם…
נחוץ אומץ רב לכתוב כפי שכותבת אדלר – בלי ריכוך, בלי ייפוי, בלי להשאיר מקום לדמיון: מריחים את הריחות, הבטן מתכווצת מרעב ומעלבון, העור מגרד כאילו מתהלכות בו כינים. זה קשה, זה כואב, זה צורח. זה בלתי נסבל, אבל הכרחי שיהיה בארכיון ספרי השואה גם ספר כזה"….
"לא הרבה אני יודעת על המספרת – שגם היא דמות בסיפור – מלבד היותה תושבת השרון, העושה את דרכה ברכבות למושב ליד נהריה… הקטעים הנמסרים מפיה אינם "עולים מדרגה" סגנונית. דיבורה דומה לדיבורם הדל של האחים, לא בשל אי-יכולת אלא מתוך ענווה – כביטוי לאי התנשאות ולהזדהות. כדי לומר: גם אני, אף שלא עברתי את השואה בגופי, הייתי שם"….
"הספרות נוטה לשוות למוות זוהר רומנטי, נופך הירואי. לא בספר הזה. המספרת מתרחקת מכל הגבהה ספרותית. שני האחים אינם אנשי ספר, והמספרת מוסרת את דבריהם כלשונם. איני סבורה שזהו "גימיק" ספרותי אלא שמיעה מצויינת, יכולת להעניק לדמויותיה, הבדויות או האמיתיות, את הקול הנכון. גם בספרה הקודם "בואי דודה נרקוד" היא מיטיבה לעשות זאת"…
"אין מנוח אחרי קריאת הספר הזה, אלא אם כן חוזרים לעמוד השער וקוראים את ההקדשה (כנראה לילדי האחים) "הספר מוקדש לישראל, ליאורה ואבי, רווית, יונית והדר".
יהודית רותם
מוסף ספרים עיתון הארץ
להישאר בחיים
זהו ספר שקשה מאד לקרוא. זהו ספר שאסור לא לקרוא. ככל שקראנו על המלחמה ההיא ועל צעדת המוות – הספר מבהיר עד כמה לא הבנו דבר עד עכשיו. שני אחים המתגוררים בישראל, איצ'ו וברנרד, מספרים למלכה אדלר ("בואי דודה, נרקוד") את מה שהיה שם, ולא עוצרים באדום. הם מציעים תשובות פשוטות ונוראות לשאלות שהתחבטתי בהן שנים. למשל, איך הם יכלו, הנאצים, לעולל זוועות כאלה. "כבר היינו כל כך מלוכלכים ומכוערים ולא אנושיים", אומר אח אחד בתמימות, "שהיה קל מאד להרוג אותנו. זה לא היה כמו להרוג בנאדם".
הם מספרים מה מחנה המוות עשה לקשרי המשפחה. כיצד בן הציע לאביו שיישב לידו ויאכל, ואז גנב לו את הלחם.
והם ניצלו מפני שהשתדלו להישאר בחיים זה למען זה. גם תיאור תהליך ההחלמה לאחר המלחמה מרעיד את נימי הלב. הטירוף מובן פתאום. הפחד ללבוש פיג'מה. הכורח לשאת תמיד מזון בכיס.
כשקוראים את הספר, חשים רצון עז לחבק את איצ'ו וברנרד ולהזיל על כתפיהם את הדמעות שאי אפשר היה לבכות על כל בני משפחתנו שנותרו שם.
לאה רודיטי
עיתון את
דברים שכתבה נורית גוברין - פרופסור אמריטוס בחוג לספרות עברית , אוניברסיטת תל אביב, לסופרת מלכה אדלר על ספרה "שבי יפה, תחייכי"
" זה עתה סיימתי לקרוא את ספרך בנשימה עצורה ובהתרגשות רבה. ספר מרתק, ספר מאד לא קל הכתוב בכשרון רב. הצלחת לשלב ספרך שילובים של מערכות יחסים מורכבות, בבחינת "גם" ו"גם: מבט אמין של ילדה וילדה מתבגרת עם הראייה המאוחרת של המבוגרת; מערכת יחסים סבוכה, וכמעט בלתי אפשרית של הילדה-הבת עם אמהּ; הערצה והסתייגות; תלות ועצמאות; משיכה ודחייה. הוא הדין ביחסים שבין האחות והאח ויתר בני המשפחה. גם השילוב של אז ושם עם כאן ועכשיו בחיפה, כשהבת "זוכרת" והאם "מספרת" מקורי ומרתק במיוחד. דמות האם "הגדולה" הנשארת חידתית גם לאחר כל מה שסופר על מעשיה ההרואיים בתקופת המלחמה להצלת ילדיה. האלהה וביקורת בעת ובעונה אחת. ביקורת סמוייה וגלוייה.
כל ספר על מה שהיה "שם" אינו דומה לחברו, וכל קול הוא יחיד ומיוחד. מספר הסיפורים כמספר המספרים. אבל מי אני שאומר לך דברים אלה שאת יודעת אותם טוב ממני. כזה הוא גם ספרך, שמעטים כמותו כסיפור של הישרדות בלב לבו של השלטון הגרמני והאוכלוסיה הפולנית העויינת ברובה הגדול. זהו גם סיפורה של המשפחה היהודית, האחיות, האחים, ילדיהם והאם, הדבקים זה בזה ומסייעים בכל יכולתם זה לזה גם במחיר חייהם שלהם.
ספרך, שהוא שילוב של ספרות יפה במיטבה עם פרטי מציאות "כפי שהיו", מצטרף לתמונה הכוללת המגוונת של "הסיפור הגדול", שאף פעם אי אפשר יהיה לספר אותו במלואו. עוד אבן פסיפס מרהיבה בתמונה ההיסטורית והבלתי אפשרית הזו.
אני מאחלת לך שהספר יזכה לקהל קוראים רב כראוי לו ".
"על טעויות בחיים משלמים... "
המפגש הראשון עם הספר "אלמה וביורן" הוא ציור "הנשיקה" של גוסטב קלימט, המצוי על גבי הכריכה. זה גם הציור שהפך את גוסטב קלימט לציור המזוהה איתו.
הציור שייך לזרם האר-נובו, וכאן ניכר עד כמה גוסטב קלימט הושפע מעיסוקו של אביו. (אביו היה תכשיטן רוקע זהב).
ב"נשיקה" קלימט גוסטב צייר זוג של איש רוכן ומנשק אישה, שהוא חופן את פניה בידיו. כל כך פשוט ומאידך גיסא מ-ו-ר-כ-ב.
את המורכבות והמבוך, תמצאו בתוך מערכת היחסים שמלכה אדלר, רקמה בעזרת הדמויות שמאכלסות את הספר: "אלמה וביורן". בנובלה הזו לא מסופר רק על "אלמה וביורן", אלא על מנעד נושאים ומערכות יחסים מפותלים ומסולסלים.
...
"אלמה וביורן" נעה על שני צירים עיקריים והציר הראשון מתחיל כ-21
שנה אחרי "הציר "הוותיק.
אלמה בת חמישים טסה לברגן שבנורווגיה לחתונתו של בנה-איתמר לבחירת ליבו הנורווגית-אנה.
זה היה החלום שלה לטוס לנורווגיה... האם היא תחפש את הנורווגי? כמה שהתגעגעה אליו..." (עמוד 7). מכאן ואילך ציר ההווה סובב לו, ומגולל את סיפורה לקורא. הציר הזה נמשך כל העת, גם אחרי עמודו האחרון. הוא לא נעצר לעולם, החיים ממשיכים.
השאלה היא איך ?
האם אלמה פגשה את הנורווגי ?
מי זה אותו נורווגי שאלמה כל כך התגעגעה אליו ?
...
בחלקו הראשון של הספר משולבים משפטים רבים בלאדינו, עם ניחוח וארומה של מאכלים משכר ומנחם, שהזכירו לי את הילדות. תוך כדי קריאה ואזכור של אותם תבשילים מעוררי תאבון, מצאתי את עצמי עוצרת לרגע, ומעלעלת בתמונות מחיי שלי.
...
כל הדמויות משורטטות בסגנון אותנטי מיוחד וברגישות רבה, החל משפת הלאדינו שאני מתגעגעת אליה וביטויים משעשעים בצרפתית.
תוכן חליפת המכתבים בין אלמה לביורן מרגש, נוגע, מחלחל, ומעורר קנאה. מכתבו האחרון של ביורן הסתיים במילים: "כשתצטרכי אותי, אהיה שם"... (עמוד 153)... את המילים הללו אלמה לא זכתה לשמוע מרמי בעלה.
...
כמו שכולנו יודעים, סופר לא יכול להיות מנותק לחלוטין מחייו, וככל שאני מבינה, העלילה מתחברת לעיסוקה היומיומי של מלכה אדלר כמטפלת משפחתית וזוגית.
אי-לכך, בסיפור הזה תמצאו התייחסות מרובה לקשר בין הבית בו גדלנו, לבחירות והחלטות שאנחנו מקבלים במשך החיים, לרבות הקשר בין הורים לילדיהם, ודילמות לא פשוטות שחיינו מורכבות מהן.
הבלילה המצויה בי, בין תאים סלוניקאים, לשפת הלאדינו, והמעט צרפתית שזכיתי ללמוד בילדותי מאימי, היוו עבורי געגוע לעבר... קל היה לי להתאהב בדמותה המיוחדת, המדהימה, והנפלאה של אלגרה, שאפילו הזכירה לי סיפור משפחתי. אהבתי את העוצמה והתובנות הפשוטות שלה לחיים, למרות הדבשת הלא קטנה שהתנחלה לה על גבה.
הכתיבה של מלכה אדלר הינה כצייר המושך את מכחולו על גבי קנבס. כתיבתה מוקפדת, מסוגננת, אותנטית, רוויה בצבעים, נופים, מטאפורות ותיאורים שובי לב.
סוף הסיפור לא סגור, ואין פה סוף טוב, אבל יש פה סוף עם תובנות ואנרגיות חיוביות, לעולם קצת אחר ולזמן שנותר.
ליאונרדו דה וינצ'י אמר: "אנשים בעלי הישגים לעיתים רחוקות עמדו מנגד ונתנו לדברים לקרות להם. הם יצאו החוצה וגרמו לדברים לקרות."... בשביל לדעת אם אלמה הצליחה לצאת החוצה תצטרכו לקרוא בעצמכם.
אני בוחרת לסיים את סקירתי במשפט מעמוד 385: "אפשר להיות רחוקים כל כך אחד מהשני ולהישאר ביחד"
מומלץ בחום במיוחד לקהל הקוראות.
לי יניני
אתר סימניה
אלמה היא אישה בשנות החמישים לחייה, היא טסה לנורווגיה לחתונת בנה איתמר עם אהובת ליבו הנורווגית, אנה.
בהיותה בטיסה, נזכרת אלמה באהבתה הלא ממומשת לביורן, בחור נורווגי אותו הכירה 21 שנה קודם לכן.
אלמה מתלבטת האם ליצור קשר עם ביורן כשתהיה בברגן לאחר שלא שמעה ממנו במשך עשרות שנים והיא תוהה בליבה אם הוא בכלל חי.
...
במהלך העלילה נזכרת אלמה בילדותה במושב וחייה עם אמה אלגרה, ילידת סלוניקי שאיבדה את כל משפחתה במלחמת העולם השניה\\
אלגרה ניצלה בזכות היותה רצה למרחקים ולאחר שהגיעה לאולימפידה בישראל בשנת 1935 השתקעה בתל אביב ולא חזרה לסלוניקי עוד.
אלגרה גידלה כל השנים את אלמה לבד, פירנסה אותה בכבוד והיתה לה למשענת ונחמה.
המסע בחזרה לנורווגיה אחרי שנים שלא הפסיקה לחלום על אהובה הוויקינגי, מטלטל את אלמה והיא צריכה להיות מספיק אמיצה כדי לעשות החלטות הרות גורל לגבי המשך החיים שלה.
היא לא רוצה לפחד יותר והיא אוזרת אומץ כדי לקחת שליטה על החיים שלה.
חייה של אלגרה בספר 'אלמה וביורן' הזכירו לי את סיפור חייו של סבי משה בר ציון שעלה בגיל 18 מסלוניקי וניצל ברגע האחרון (כמו כן שאר משפחתו שעלו מיד אחריו) מידי הנאצים.
הסופרת מלכה אדלר הצליחה לרגש אותי עם המילים בלאדינו שהעלו בי זכרונות יפים מבית הורי והסבים שלי זכרונם לברכה וכן התרגשתי מסיפור אהבתם של אלמה וביורן וכוחה של האהבה שמצליחה בסופו של דבר לגבור על כל מכשול.
ספר מקסים ומומלץ בחום.
קריאה מהנה,
חגית בן חור
אתר סימניה
